תופעות טבע, ובכלל זה עולם בעלי החיים, הטביעו את רישומן על הסופרים המקראיים ועל יצירתם הספרותית. בספרות החכמה, העוסקת בנושאים אוניברסליים, השימוש בתמונות הטבע האוניברסליות משמש כלי חשוב להעברת המסרים.
גיליון 3
עזים. צילום: יעל בורובסקי

עזים. צילום: יעל בורובסקי

תופעות טבע, ובכלל זה עולם בעלי החיים, הטביעו את רישומן על עולמם הרגשי והשכלי של הסופרים המקראיים ועל יצירתם הספרותית. השימוש בדימויי בעלי חיים ברטוריקה של כל אחד ממחבריה נועד להפעיל אצל הקורא את חושיו, הבחנתו החזותית, כשריו בדרך הזיכרון, דמיונו, ומערכת סמלים של מדמה ומדומה.
אף שספרות המקרא איננה מתיימרת להציע לקסיקון זואולוגי דוגמת הרשימות הדו-לשוניות של ה- ura-hubullu השומרי-אכדי או חיבורו השיטתי של אריסטו Historia Animalium, ניתן לדלות ממנה ידיעות עשירות על בעלי חיים. נוסף על המיון הסכמתי לקטגוריות זואולוגיות שונות, כגון בהמה, רמש אדמה, עוף השמים, שרצים ודגה, מוצאים ידיעות בתנ"ך על אורח חייהן של החיות, תפוצתן, בתי הגידול שלהן, דרכי הרבייה ומקורות המזון.

כל מי שעוסק בחקר בעלי חיים במקורות ספרותיים קדומים נתקל בשאלת זיהוי שם החיה. למשל, ריבוי השמות בתנ"ך למיני הנחש מעמידנו על הקושי בזיהוי החיה שנושאת את השם הקדום.

כל מי שעוסק בחקר בעלי חיים במקורות ספרותיים קדומים נתקל בשאלת זיהוי שם החיה. למשל, ריבוי השמות בתנ"ך למיני הנחש (כגון אפעה, עכשוב, פתן, צפע, צפעוני, שפיפון, שרף ותנין) מעמידנו על הקושי בזיהוי החיה שנושאת את השם הקדום. שיטת הפילולוגיה המשווה איננה פותרת בהכרח את בעיית זיהוי השמות, שכן טיבם של שמות לשנות את משמעם במעבר מלשון אחת לאחרת. למשל: טלה, שהוראתו בעברית בן הכבשה הרך, בגעז (tali) משמעו עז או תיש צעיר, בערבית (טלא, טלי) הוא עופר צבאים, ובארמית (טליא) הוא נער. יש גם מקרים של שני בעלי חיים שאוחזים בשם אחד, כך למשל השם היחידאי צב (toad, tortoise) שנזכר ברשימת השרצים בתורה (ויקרא יא, 30-29) המשמעות המקורית של צב במקרא היא 'חרדון' (agama), וזיהויו הוסב לשני משמעים שונים, לקרפדה (toad) ולצב השריון (tortoise). במקרים רבים הייתה זו המסורת הפרשנית שחרצה את גורל השם. כך קרה לקיפוד שציין כנראה בשל הקשרו בישעיהו לקָאַת, ולינשוף (יד 23, לד 11) עוף דורס לילה, אך מסורת הביאור של התרגומים הקדומים, וכן רש"י, זיהו את הקיפוד עם מה שמקובל כיום כיונק בעל הקוצים (hedgehog). גם השיטה הפילולוגית-היסטורית לחקר שמות בעלי חיים הנעזרת בתולדות הנדידה של עמים הקרובים בלשונותיהם, לוקה בחסר, שכן יש ובנדידת קבוצה אתנית לאזור אקלים ופאונה שונים, מועתקים שמות מוכרים ואהובים מארץ המוצא לחיות נפוצות בסביבת המגורים החדשה כדרכן של מילות תרבות אחרות. שתי שיטות נוספות לזיהוי השם, האחת – אונומטופאית, הנשענת על צלילי השם כחיקוי לקולות החיה כגון השם תור או סיס, והאחרת – שנשענת על תכונת החיה שמשתמעת מגיזרון השם כדוגמת השמות דרור, לילית, ינשוף ותנשמת, אינן מוליכות לזיהוי חד-משמעי. כך למשל, השם היחידאי "זרזיר מתניים" שנזכר בספר משלי (ל 29) גרר אין-ספור זיהויים שמרביתם נדרשו מן השורש זר"ז ומאיבר הגוף "מתניים" כתכונות אופייניות לחיה המוצעת.
במחקר של משלי, קהלת ואיוב, מקובלת התפיסה שחיבורים אלו אינם מעוגנים בהוויה היסטורית-פוליטית של מוסדות דת ופולחן, ולפיכך נושאיהם נטולים מסרים לאומיים- אידיאולוגיים. האדם הוא הנמען העיקרי לעצותיו המעשיות של המורה-החכם בספר משלי, ולדיוניהם העיוניים של קהלת ואיוב. לפיכך, גם בעיסוק בדימויי בעלי חיים יש להתחשב בצביונם האוניברסלי של החיבורים ובהקשרו הספרותי-קונטקסטואלי של הדימוי לתפיסת עולמה של ספרות החכמה כ'בית יוצר'.

ספר משלי
אזהרות המורה החכם בספר משלי נועדו לתועלתו העצמית של האדם, ותכליתן להרתיעו מפני אימוץ דפוסי התנהגות שליליים העלולים להכשילו. אמנם סמכות הוראתו נשענת על תפיסה תיאולוגית שהסדר החברתי נקבע על ידי האלוהים, אך אין הוראותיו נתבעות לציות בדומה לציות שמתחייב מחוקי התורה ומצוותיה.

בספר משלי נזכרים כ-40 שמות של בעלי חיים, וניתן למיין אותם לקטגוריות זואולוגיות של בעלי כנף, חרקים וזוחלים, חיות טרף ובר, חיות מבויתות ובהמות משא.

dogבספר משלי נזכרים כ-40 שמות של בעלי חיים, וניתן למיין אותם לקטגוריות זואולוגיות של בעלי כנף (דרור, נשר, עורבי הנחל), חרקים וזוחלים (ארבה, נחש צפעוני), חיות טרף ובר (ארי/שחל/כפיר/ליש, כלב, צבי, שפני סלע), חיות מבויתות ובהמות משא (שור/אלפים, חזיר, תיש, חמור, סוס). דימויי בעלי החיים פועלים כאמצעי המחשה במבנים רטוריים שונים בפי המורה החכם. בנאומי ההטפה (פרקים א-ט) משובץ הדימוי כפסוקית הנמקה למסריו: "כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָּל בַּעַל כָּנָף" (א 17), ובפתגמים הפזורים בשאר הקבצים כמשל לנמשל, כך נמשל הרגלו של הכלב לאיוולת הכסיל: "כְּכֶלֶב שָׁב עַל-קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (כו 11; השוו כ 2). לעיתים מייצגת החיה עימות פרדוקסלי עם טיפוסים שליליים בחברה. כך מעוצב העימות שבין הדוב לכסיל: "פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ; וְאַל כְּסִיל, בְּאִוַּלְתּוֹ" (יז 12), או תיאור הארי או השחל בפי העצל שנועד להמחיש את מידת הגיחוך בתירוציו: "אָמַר עָצֵל, אֲרִי בַחוּץ; בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת, אֵרָצֵחַ" (כב 13; כו 13). כל מי שאוחז באוזני כלב (או "בזנבו" לפי גרסת התרגום היווני) נחשב למחרחר ריב (כו 17). היבטים מסוימים באורח חייהן של החיות משמשים מופת התנהגותי לאדם: "לֵךְ אֶל-נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ" (ו 6-8). כך מוסבת תמונת הארבה ― אחד מפגעי הטבע החמורי שתוקף בהמוניו ומכלה עד תום את יבול האדם – לתמונת מופת להיערכות אסטרטגית ללא כל תלות במנהיג: "מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ" (ל 27). תחת אותה הכותרת שמשבחת את חכמת הארבה "אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים" (ל 24) נסקרים גם הנמלים שמצטיינות בחריצותן ובהיערכותן בקציר לימות החורף הקשים, השפנים שמשכילים לתור אחר מחסה, והשממית שמצויה אפילו בהיכלי מלך. החכם מכנס בפתגם בעל כותרת מספרית את רשמיו האמפיריים והתפעלותו מעולם החי, ובעיקר מאותן חיות שחכמתם מסייעת להן לגבור על נחיתותן הפיזית (ל 28-25), ובשל כך התנהגותן ראויה לחיקוי.

ספר קוהלת

דף מספר קהלת מתוך כתב יד של התנ"ך Bíblia de Cervera, 1299-1300. מאוסף Biblioteca Nacional de Portugal

דף מספר קהלת מתוך כתב יד של התנ"ך Bíblia de Cervera, 1299-1300. מאוסף Biblioteca Nacional de Portugal

קוהלת הוא חיבור מחשבתי-עיוני המנוסח ברובו כמונולוג של וידוי בגוף ראשון. המחבר החכם שמציג עצמו כקוהלת בן דוד מלך בירושלים (א 12-ב 11), מקיים עם הקורא שיח של חקירה וחיפוש אחר משמעות החיים. לשונו עשירה במבעים של התרשמות אישית במגוון צירופי פועל מתחום ההתבוננות והחקירה, כמו "וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה" (א 13). לצד לבטים וספקות מעניק החכם עצות מעשיות כגון "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ" (ט 9), ועצות שטיבן אמוני כגון "אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים" (ה 1). החיבור מציג עמדות סותרות בנוגע לערכם הסגולי המובהק של סוגיות קיומיות, דפוסי התנהגות מוסריים-נורמטיביים ועיקרי אמונה. דיוניו באיכויות קוטביות של חכמה וכסילות, שמחה ואבל, שחוק וכעס, זיכרון ושכחה, צדיק ורשע וגמול וגורל, נתפסים כתהליך של חיפוש אחר האמת המורכבת.

בספר קוהלת נזכרות הקטגוריות הזואולוגיות של בהמה, ציפור, דג, נחש, וכן שמות עצם פרטיים של בעלי חיים; הכלב, החגב והזבוב.

בספר קוהלת נזכרות הקטגוריות הזואולוגיות של בהמה, ציפור, דג, נחש, וכן שמות עצם פרטיים של בעלי חיים; הכלב, החגב והזבוב. בחקירת תפקידיהם הרטוריים של דימויי בעלי חיים בקהלת ראוי להתחשב בסוגיית השניות הרעיונית שבספר כחלק בלתי נפרד מן היצירה הספרותית בהווייתה, ולפיכך לבחון את דימוי החיה בהקשר זה כאמצעי רטורי נוסף בעיצוב הרצאתו הדיאלקטית של המחבר. כך פועל הפתגם: "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ, יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט" (י 1). הפתגם שמשווה נזק שנגרם מנפילת זבוב ― יצור קטן אך בזוי – לשמן בשמים לנזק הרב שמעוללת סכלות מעטה לחכמה, פועל כמשל לנמשל בהקשרו: "יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד, סִכְלוּת מְעָט (י 1ב) אך גם כמשל לנמשל בסיפא הפתגם שקדם לו: "וְחוֹטֶא אֶחָד, יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה" (ט 18ב). שני פתגמי הנמשל מייצגים התבוננות מפוקחת במציאות שבה גוברים לעתים יריביה המובהקים של החכמה – הכסיל וסכלותו – חרף נחיתותם הערכית.
תמונת הבהמה משובצת במונולוג פנימי שבוחן את שאלת "מותר (יתרון) האדם מן הבהמה" ביחס למוות: "כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר. מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ" (ג 21-19). ההשוואה בין גורל האדם לגורל הבהמה בנוגע למותם הבלתי נמנע נועדה להדגיש את חופש הבחירה שניתן לאדם למצות את חלקו בחיים. גם הכלב נזכר במערכת טיעוניו והרהוריו של קהלת על טיבם של החיים: "כִּי-מִי אֲשֶׁר יבחר (יְחֻבַּר), אֶל כָּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן: כִּי-לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב, מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת" (ט 4). קוהלת בוחר לעמת בין הכלב שתדמיתו הספרותית בזויה לבין האריה שנתפס כחיה מלכותית. העימות שבין הכלב החי לאריה המת בתבנית של פתגם יתרון, מעניק להצהרתו של קהלת בדבר יתרון החיים על המתים משמעות אירונית. קהלת נעזר בתמונות ציד של דגים וציפורים לעיצוב תפיסת עולמו הקיומית (אקסיסטנציאליסטית) לנוכח ההכרה שהמוות הוא גורם קבוע ובלתי צפוי: "כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה, וְכַצִּפֳּרִים, הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח; כָּהֵם, יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם, לְעֵת רָעָה, כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם" (ט 12).

קוהלת בוחר לעמת בין הכלב שתדמיתו הספרותית בזויה לבין האריה שנתפס כחיה מלכותית. העימות שבין הכלב החי לאריה המת בתבנית של פתגם יתרון, מעניק להצהרתו של קהלת בדבר יתרון החיים על המתים משמעות אירונית.

ספר איוב

ג'רארד סגרהרס, יסורי איוב, מאה 17. מאוסף National Gallery in Prague

ג'רארד סגרהרס, יסורי איוב, מאה 17. מאוסף National Gallery in Prague

אופיו התיאולוגי של ספר איוב – חיבור שמאסף במסגרתו הסיפורית על ניסיון איוב ויכוחים ונאומים על מהות הבריאה והיקום וטיבה המוסרי של ההשגחה האלוהית – שימש קרקע נוחה לשכיחותם של דימויים מעולם החי בדיוניו ההגותיים. מלבד תיאורי בעלי חיים מבויתים כגון "כלבי צאן" ובהמות משק הבית של החברה החקלאית הקדומה (צאן, מקנה, בקר, גמלים, אתונות, פרה, שור, חמור) הבאים לתאר את עברו המפואר של הגיבור והמהפך הטרגי בגורלו, נזכרים בנאומים השיריים יצורים מיתולוגיים כמו לווייתן, תנין, נחש בריח, רהב, ו"בהמות" (כינוי לסוס היאור) השאולים ממסורות אפיות קדומות על בריאה ומאבק בין אלים בתרבויות המזרח הקדום.

ספר איוב שמציג תפיסה תיאולוגית של אלוהים שמתגלה בפלאי הטבע ומעניק חסות לברואיו, רוצה להעצים את חוויית ה"אין אונות" של האדם ומגבלות כישוריו השכליים בפענוח סודות הבריאה. מוטיב רעיוני זה זוכה להמחשה ציורית באמצעות ההתבוננות האמפירית של המחבר באורח חייהן של חיות שונות באזורי מחיה שונים: תנים, פרא, ערוד, איילות, ראם וסוס, והשימוש בקטגוריות זואולוגיות שונות, בהמה, עוף השמים, חית הארץ, דגי הים, כהוכחה לנפלאות הבריאה. כך מוצג סוד הריונן של האיילות כנבצר מבינתו של בן אנוש: "הֲיָדַעְתָּ עֵת, לֶדֶת יַעֲלֵי-סָלַע; חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר. תִּסְפֹּר יְרָחִים תְּמַלֶּאנָה; וְיָדַעְתָּ, עֵת לִדְתָּנָה" (לט 1- 2); סוד גבורת הסוס במלחמה: "הֲתִתֵּן לַסּוּס גְּבוּרָה;  הֲתַלְבִּישׁ צַוָּארוֹ רַעְמָה" (לט 19); וסוד עונת ההגירה של עופות "הֲמִבִּינָתְךָ, יַאֲבֶר נֵץ; יִפְרֹשׂ כְּנָפָו לְתֵימָן" (לט 26); או מקום קינונן "אִם עַל פִּיךָ, יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר; וְכִי, יָרִים קִנּוֹ. סֶלַע יִשְׁכֹּן, וְיִתְלֹנָן עַל שֶׁן סֶלַע, וּמְצוּדָה" (לט 27- 28). עושרה של הלשון הפואטית בנאומי איוב והרעים ובנאום האל מן הסערה מזמן מאגר עשיר של כינויים נרדפים לבעלי החיים השונים כגון,  שמותיו הנוספים של האריה; כפירים, ליש, ארי, שחל, ובני לביא. תיאור עולמם של עופות דורסים, עיט, נץ, נשר, איה, או עורב, חסידה, שכווי (שזוהה עם התרנגול), ובנות יענה ממחיש בעושר תמונותיו את שלטונו המוחלט של האל בכל מעשה הבריאה. תפיסת ההשגחה האלוהית מוצאת ביטוי ציורי בעיצוב סצנות שבהן האל מעניק חסות ומקורות מזון לבעלי-חיים, לא רק לחלשים שביניהם אלא אף לחיות שאורבות לטרף: "הֲתָצוּד לְלָבִיא טָרֶף; וְחַיַּת כְּפִירִים תְּמַלֵּא. כִּי-יָשֹׁחוּ בַמְּעוֹנוֹת; יֵשְׁבוּ בַסֻּכָּה לְמוֹ אָרֶב. מִי יָכִין לָעֹרֵב,  צֵידוֹ: כִּי יְלָדָו, אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ; יִתְעוּ, לִבְלִי אֹכֶל"(לח 39- 41). מוטיב חכמתי אחר שזוכה לביטוי ציורי מעולם החי הוא ארעיות חיי האדם והבלותם. בליית הבגד עלידי העש מוצגת כביטוי לחלוף ימיו של האדם: "וְהוּא, כְּרָקָב יִבְלֶה; כְּבֶגֶד, אֲכָלוֹ עָשׁ. אָדָם, יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים, וּשְׂבַע רֹגֶז." (יג 28-יד 1). כך משמש גם דימוי הרמה המכלה בבשר: לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה, וגיש (וְגוּשׁ) עָפָר; עוֹרִי רָגַע, וַיִּמָּאֵס. יָמַי קַלּוּ, מִנִּי אָרֶג; וַיִּכְלוּ, בְּאֶפֶס תִּקְוָה" (ז 5- 6).

לסיכום:

החכמים–הסופרים השתמשו בתמונות מעולם החי כמשל למסרים דידקטיים, הגותיים, ודוגמטיים. תמונות החיה נועדו לגרות את תהליכי החשיבה של המאזין או הקורא בדרך של הפיכת האמת הניסויית בעולם החיה ללקח רלוונטי ויישומי. למרות שאין להתייחס לתיאורי החיות בספרות המקרא ככלל, וספרי החכמה כפרט כאל מקור מהימן להכרת הידע הזואולוגי, אקולוגי או אמפירי של הקדמונים ניתן להתחקות באמצעות תמונות החיות אחרי תדמיתה הספרותית של החיה. ההצצה לעולם החיות בספרות החכמה חושפת בפנינו היבט נוסף להכרת  תפיסת עולמם של מחבריה.

טובה,פורטי
מרצה בכירה במחלקה למקרא, ארכיאולוגיה, והמזרח הקדום באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. חברה בוועדה המארגנת של המושבים על ספרות החכמה בכנסים הבינלאומיים של ארגון ה- Society of Biblical Literature ושל המושבים על "ספרות החכמה במקרא ובתרבויות השכנות" של ארגון ה- SBL האמריקאי.